תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג–1992, נחקקו כתוספת נורמטיבית ל "גרעין הקשה" של דיני הרעש בישראל. בעוד שתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן–1990, קובעות ספי רעש כמותיים לפי דציבלים, משך הרעש וסיווג המבנה – ומגדירות מתי רעש הופך ל "רעש בלתי סביר" מבחינה כמותית – תקנות 1992 נוקטות גישה התנהגותית־מקומית: הן מגדירות שורה של איסורים נקודתיים על פעולות רועשות (כגון הפעלת מכשירי קול, עבודות בנייה, פריקה וטעינה), בתוך מרחב תכנוני מצומצם בזמן ובמקום – "אזור מגורים" או "בניין מגורים" או "דירת מגורים" ובטווחי שעות מוגנים כמו 14:00–16:00 ו-23:00–07:00. במובן זה, תקנות 1992 אינן מחליפות את תקנות 1990 אלא "יושבות לצידן": גם אם מבחינת הדציבלים הרעש עדיין נחשב "סביר" לפי תקנות 1990, עצם ביצוע הפעולה הרועשת בזמן ובמקום שהוגדרו בתקנות 1992 באזור שהוגדר – עשוי להיות אסור כשלעצמו. מנגד, באזורים שאינם תחת הגדרה שחלה בתקנות 1992, ממשיכים לחול רק הכללים הכלליים של תקנות 1990 והחוק למניעת מפגעים, ללא מעטפת השעות, ההגבלות והאיסורים המיוחדים שנקבעו בתקנות 1992.

​

אחת השאלות המעניינות והמעשיות בדיני הרעש בישראל היא כיצד לפרש את סעיף קטן 3(א)(3) לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992:

​

האם סעיף 3(א)(3) לתקנות הרעש עומד בפני עצמו?

ניתוח לשוני, מערכתי ותכליתי לתקנה 3(א) לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992

​

לשון התקנה ומבנה סעיף 3(א)

תקנה 3(א) אוסרת, בשעות מסוימות ביום ובלילה, הפעלת מכשירי קול ויצירת רעש מסוגים שונים באזור מגורים, “באחד מהמקומות האלה”. לאחר ביטוי זה מופיעה רשימה המפרטת את "אחד המקומות האלה":​​

"3(א) לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה ולא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשירי קול כיוצא באלה בין השעות 14:00 ל-16:00 ובין השעות 23:00 ל-7:00 למחרת, באזור מגורים באחד מהמקומות האלה:

1. תחת כיפת השמים;

2. במקום שאינו תחת כיפת השמים, אולם אינו סגור מכל צדדיו כלפי חוץ, או שדלתותיו, חלונותיו או פתחיו האחרים אינם סגורים כולם;

3. בבנין שיש בו יחידות מגורים (להלן - בנין מגורים)"

​

האם בסעיף קטן 3(א)(3) מדובר בהוראה עצמאית, החלה על כל “בניין שיש בו יחידות מגורים” בכל מקום בארץ – או שמא סעיף קטן זה כפוף לסעיף 3(א) כולו, ולכן תחולתו מוגבלת למקרים שבהם הבניין מצוי באזור מגורים?

כפי שיוצג להלן, ניתוח זהיר של לשון התקנה, המבנה התחבירי, ההקשר הכולל של התקנות והתכלית העומדת מאחוריהן – מוביל למסקנה ברורה:
סעיף 3(א)(3) אינו עומד בפני עצמו, אלא כפוף לסעיף 3(א), וחל רק כאשר מדובר בבניין שיש בו יחידות מגורים בתוך אזור מגורים.

​

לשון התקנה ומבנה סעיף 3(א)

מבחינה תחבירית יש כאן משפט אחד.

​

• פועל ואיסור יחיד (לא יעשה אדם...);

• תנאי זמן (טווח השעות האסורות);

• תנאי מקום - "באזור מגורים באחד מהמקומות האלה:";

• ורשימה מפורטת של שלושת המקומות, בסעיפי משנה (1)-(3).

​

סעיפים קטנים (1)-(3) אינם סעיפים עצמאים, אלא פירוט של אותו תנאי מקום ("באחד מהמקומות האלה"). מכאן, שכבר בלשון הפשוטה, סעיף 3(א)(3) הוא חלק בלתי נפרד, תחבירית, מסעיף 3(א) ואינו הגבלה או הנחיה עצמאית.

​

האם אפשר לקרוא את סעיף 3(א)(3) כעומד בפני עצמו?

הטענה הנגדית היא שדווקא משום שהמחוקק טרח לכתוב במפורש “בניין שיש בו יחידות מגורים”, יש לראות בכך הוראה העומדת בפני עצמה – החלה על כל בניין כזה, גם מחוץ לאזור מגורים. אלא שקריאה זו מעלה קושי מיידי:
אם נפריד את 3(א)(3) מן הביטוי “באזור מגורים”, אין סיבה תחבירית שלא לעשות אותו הדבר גם לגבי 3(א)(1) ו-3(א)(2), שכן כולם בנויים באותו אופן – כשלוש חלופות ברשימה אחת. התוצאה של פרשנות כזו תהיה אבסורדית כמעט:

• איסור גורף על הפעלת מכשירי קול “תחת כיפת השמיים” בכל מקום – גם באזורי תעשייה, מתחמי מסחר, פארקים מרוחקים וכדומה;

• איסור דומה בכל מקום חצי-פתוח, ללא קשר להגדרת האזור;

• בנוסף, איסור בכל בניין שיש בו יחידות מגורים, גם אם הבניין נמצא בלב אזור תעשייה ודירת מגורים בודדת של שומר משנה את כל התמונה.

 

במילים אחרות, אם 3(א)(3) “מנותק” מ-“אזור מגורים”, גם 3(א)(1) ו-3(א)(2) ניתקים ממנו – והתוצאה היא שתקנה 3 אינה עוד תקנה מיוחדת לאזור מגורים, אלא איסור רעש כללי, כמעט בכל מקום ובכל מרחב. 

זו איננה פרשנות סבירה לטקסט, והיא מנוגדת לשיטה הכוללת של התקנות, שבה ההבחנה בין אזורי מגורים לבין אזורים אחרים היא יסוד מרכזי.

מכאן נובע ההיגיון הפרשני הבא:

אם סעיפים קטנים (1) ו-(2) תלויים בביטוי “באזור מגורים”, כך גם סעיף קטן (3).
אין בסיס לשוני או לוגי לנתק סעיף אחד בלבד מן המסגרת, ולהשאיר את השניים האחרים כפופים לה. ואין בסיס לשוני או לוגי לרשום מפורשות "באזור מגורים" ב 3(א) ואז להוסיף רשימה של מקומות בתת סעיפים, ולטעון שאינם קשורים לאזור מגורים.

​

ההקשר המערכתי - התמונה הגדולה של תקנות 1992 - איך המחוקק כותב שכוונתו לכל בניין מגורים?

בחינה של סעיפים אחרים בתקנות הרעש חושפת דפוס עקבי:

כאשר המחוקק מבקש להחיל איסור על כל בניין המשמש למגורים, ללא תלות באזור תכנוני, הוא משתמש בלשון ישירה כגון “בבניין המשמש למגורים” או “בדירת מגורים”, בלי להקדים את הביטוי “באזור מגורים” בסעיף המגביל.

לעומת זאת, כאשר כוונתו להגנה מיוחדת באזורים המוגדרים כאזורי מגורים, הוא פותח את הסעיף במילים “באזור מגורים”, ורק לאחר מכן מפרט את המצבים והמקומות.

תקנה 3 שייכת בבירור לקבוצה השנייה: היא נפתחת בביטוי “באזור מגורים” וממשיכה ב ”באחד מהמקומות האלה…”.

לו רצה המחוקק להגן על כל “בניין שיש בו יחידות מגורים” בכל מיקום – היה סביר יותר לנסח סעיף נפרד, בדומה לסעיפים אחרים, בנוסח: “לא יפעיל אדם מכשירי קול בבניין המשמש למגורים…” – ללא הזכרת “אזור מגורים” כמסגרת.

עצם העובדה שהביטוי “בניין שיש בו יחידות מגורים” נשאר בתוך סעיף 3(א), לאחר “באזור מגורים באחד מהמקומות האלה”, היא אינדיקציה חזקה לכך שכוונת המחוקק הייתה:

איסור מוגבר בתוך אזור מגורים, הכולל בין היתר גם את המרחב הפנימי של בנייני המגורים באזור זה, ולא איסור אוניברסלי על כל בניין שיש בו דירה בכל הארץ.

​

תקנות 1990 והשילוב עם תקנות 1992, מדרג ההגנה: אזור מגורים - בניין מגורים - דירת מגורים​

דיני הרעש בישראל בנויים שכבות על שכבות משלימות. הבסיס הרחב הוא תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש״ן–1990, החלות בכל מקום בארץ, בכל אזור תכנוני, וקובעות ספי רעש כמותיים לפי סוג המבנה (מבנה א'–ה'), משך הרעש וחלוקת יום–לילה. גם אזור מגורים מובהק וגם אזור תעשייה, מסחר או מלונאות כפופים לתקנות 1990; ההבדל ביניהם הוא בסיווג סוג המבנה וסף הרעש (בדציבלים) הנגזר ממנו, לא בעצם תחולת התקנות. תקנות 1990 חלים בכל יום בשנה, בכל שעה ובכל מקום.

לצד שכבת יסוד זו באות תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ״ג–1992, כתוספת מרחיבה, מעמיקה ועוטפת. תקנות 1992 אינן מחליפות את תקנות 1990 אלא מוסיפות שכבת הגנה איכותית־התנהגותית: איסורי “עשה/אל־תעשה” לפי מקום, זמן וסוג שימוש, המיועדים בראש ובראשונה למרחב המגורים אך במקרים מסוימים חלים באופן כללי. ההגנה בתקנות 1992 אינה מרמות רעש אלא דווקא מפעילויות מסויימות - ללא תלות ברמת הרעש הנוצרת מהן.

שלוש רמות ההגנה במרחב המגורים

מתוך לשון התקנות והמבנה שלהן ניתן לזהות שלוש רמות מרחביות עיקריות: אזור מגורים, בניין מגורים / בניין שיש בו יחידת מגורים, ודירת מגורים / נכס בודד.

אזור מגורים – זהו המרחב התכנוני הרחב ביותר. הוא מוגדר כ "אזור שנקבע אזור מגורים בתכנית בנין העיר, וכן אזור המשמש כאזור מגורים למעשה". במספר סעיפים מרכזיים בתקנות 1992 ההגנה נקבעת ברמת האזור כולו:

​

• סעיף 3 – איסור שירה, צעקות, נגינה והפעלת מכשירי קול באזור מגורים, בשלושה סוגי מקומות: תחת כיפת השמים, מקום פתוח חלקית, ובבניין שיש בו יחידת מגורים.

• סעיף 5 – הגבלת עבודות בנייה ותיקון באמצעות ציוד מכני באזור מגורים בשעות הערב, הלילה וימי מנוחה.

• סעיף 7 – איסור שימוש במגביר קול לצורך פרסומת באזור מגורים.

• סעיף 9(א)(2) – הבחנה בין רמת הרעש המרבית המותרת ממערכת אזעקה בנכס באזור מגורים לבין נכס באזור שאינו אזור מגורים.

• סעיף 15 – קובעת שהאיסורים על גרימת רעש באזור מגורים יחולו גם כאשר מקור הרעש מחוץ לאזור, אם הוא נשמע ומפריע בתוך אזור המגורים.

בניין מגורים / בניין שיש בו יחידת מגורים – זהו מבנה קונקרטי שבו קיימת לפחות יחידת מגורים אחת. כאן ההגנה ממוקדת יותר בתוך גבולות הבניין:

​​

• סעיף 4 – אוסרת ביצוע עבודות תיקון ושיפוץ בבניין מגורים בין 22:00–07:00, גם אם הבניין עצמו אינו מצוי באזור מגורים. כאן המחוקק בחר להגן על דיירי הבניין כקבוצה, ללא תלות בייעוד התכנוני סביבו.

דירת מגורים / נכס בודד – ברמת ההגנה הפנימית ביותר, היחידה הספציפית היא נקודת המוצא:

• בסעיף 1 מוגדר "נכס" כ"יחידה או חלק בבניין, כגון: דירת מגורים, עסק" – כלומר הדירה או העסק הם יחידות אנושיות קונקרטיות בתוך המעטפת הבניינית.

• סעיף 9 – "מערכת אזעקה בנכס": קובעת חובות ביחס לכל נכס בודד, ובתוכה הבחנה ברמת הרעש המרבית בהתאם למיקומו באזור מגורים או באזור שאינו מגורים.

• סעיף 13 – "רעש בעלי חיים": מתייחסת ל"המחזיק בעלי חיים בביתו, בנכסו או בחצריו" – שוב ברמת היחידה/הנכס, ללא דרישה להיות באזור מגורים דווקא, אך מתוך הקשר ברור של הגנה על שכנים סמוכים, בדרך־כלל במבני מגורים.

​

הוראות כלליות שאינן תלויות במיקום (אזור, בניין או דירה) - 

 

לצד ההגנות המדורגות לפי אזור מגורים, בניין מגורים ודירת מגורים, קיימת בתקנות 1992 גם קבוצה מצומצמת של הוראות כלליות, שאינן תלויות בשאלה היכן בדיוק מצוי מקבל הרעש ומגבילה את הפעלת מקור הרעש  – לא באזור מגורים דווקא, לא בבניין מגורים, ולא בדירת מגורים – אלא מתייחסות לאופיו של מקור הרעש עצמו. הוראות אלה חלות, מעצם ניסוחן, בכל מקום:

​

• סעיף 2 – רעש מרכב מנועי
  אוסר יצירת רעש חזק או בלתי סביר מרכב מנועי (למשל האצת מנוע, שימוש בצופר שלא לצורך) מבלי להגביל את האיסור לאזור מגורים, לבניין מגורים או לדירת מגורים. מדובר בהוראה רוחבית שמטרתה להסדיר רעש מכלי רכב בכל המרחב הציבורי.

• סעיף 8 (חבטת שטיחים, בנוסח שאינו מוגבל לאזור מגורים)
  האיסור בעניין חבטת שטיחים עוסק בהתנהגות היוצרת מפגע רעש ואבק במרחב משותף/ציבורי, ללא צימוד מפורש לאזור מגורים, בניין מגורים או דירת מגורים. בנוסח זה ההוראה מבקשת להסדיר התנהגות מטרידה - ללא תלות במיקומה.

• סעיף 10 – אזעקה ברכב
  בדומה לסעיף 2, קובע הגבלות על אופן הפעלת מערכות אזעקה ברכב (משך הצפירה, תנאי ההפעלה וכו') באופן כללי, בלי זיקה להגדרת אזור המגורים או לסוג הבניין הסמוך. הרעיון הוא שלמפגע אזעקה מרכב יש אופי ציבורי מובהק, ולכן ההסדרה חלה בכל מקום שבו הרכב חונה או נוסע.

 

קבוצה זו של הוראות כלליות משלימה את המדרג המרחבי (אזור–בניין–דירה): בעוד ההגנות המיוחדות למרחב המגורים נבנות סביב ייעוד הקרקע וסוג השימוש

(אזור מגורים, בניין מגורים, דירת מגורים), ההוראות הכלליות מטפלות במקורות רעש שמעצם טבעם פוגעים בציבור הרחב או שקשה לקבען לאזור אחד (למשל, רכב - כלי המתנייד ממקום למקום - ההגבלה חלה על הרכב ועל מקור הרעש, ללא תלות או הגבלה של מיקום), ולכן אינן תלויות במיקום תכנוני או בסיווג הנכס הספציפי.

 ​

המבנה הרחב הזה משקף מדרג: הגנה מותאמת לפי מקור או סוג הרעש ובהתאם לסוג הרעש - סוג ההגנה - ברמת האזור, ברמת הבניין או ברמת דירת המגורים או הנכס.

​

שילוב תקנות 1992 עם תקנות 1990 ומדרג הרמות

כאמור, כל המרחבים והתצורות – אזור מגורים, אזור תעסוקה, אזור תעשייה, מלונאות וכדומה – כפופים תמיד לתקנות 1990, שקובעות מתי רעש הופך ל"רעש בלתי סביר" לפי מדידה בתוך מבנה ובהתאם לסיווגו. דירת מגורים באזור תעשייה, למשל, תיבדק כ"מבנה ד'", ולא כ"מבנה ב'", אך עדיין תמצא תחת ההגנה הבסיסית של התקנות.

על גבי שכבת בסיס זו מצטרפות תקנות 1992 ומוסיפות הגבלות זמן ומקום מחמירות לפעילויות מרעישות נקודתיות.

במילים אחרות, תקנות 1990 משרטטות את סף הרעש הכמותי לכל המבנים, ואילו תקנות 1992 מוסיפות מעטפת איכותית, מדורגת, שמעניקה הגנה חזקה יותר למרחב המגורים – ברמת האזור, הבניין והיחידה – ובמקביל קובעת מספר איסורים כלליים החלים על מקורות רעש - ללא תלות למקום כלל או לייעוד הקרקע והשימוש בה בפועל. הבנת המדרג הזה היא תנאי הכרחי לדיון בשאלה מתי, אם בכלל, דירה בודדת בבניין שאינו באזור מגורים יכולה להפעיל את מנגנוני ההגנה של "אזור מגורים" לפי תקנות 1992.

​

מה המחוקק עשה כאשר רצה הוראה כללית בתקנות 1992?

עד כאן הראינו, ברובד הלשוני, המערכתי והתכליתי, מדוע סעיף 3(א)(3) אינו עומד בפני עצמו אלא כפוף לפתיח של 3(א) – “באזור מגורים”. כעת אפשר לחזק מסקנה זו מכיוון נוסף: טכניקת החקיקה של תקנות 1992 עצמן, ובפרט – האופן שבו המחוקק נוהג כשהוא באמת רוצה לקבוע הוראה כללית, שאינה תלויה באזור מגורים, בבניין מגורים או בדירת מגורים.

​

באותן תקנות ממש ניתן למצוא מספר סעיפים שמטרתם להסדיר רעש בעל אופי ציבורי־כללי, ללא אזכור מקום התרחשות. בסעיפים אלה המחוקק אינו משתמש כלל בפתיח "באזור מגורים", ואינו תולה את האיסור בהתגבשות תנאים מרחביים, אלא מנסח הוראה רוחבית, החלה בכל מקום.
דוגמא נקודתית נמצא בסעיף 8 (חבטת שטיחים): "לא יחבוט אדם שטיח, מזרן או חפצים כיוצא באלה, בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 19.00 ל-07.00 למחרת." - המחוקק לא אזכר כלל מיקום, והגבלה זו חלה בכל מקום. מקרים נוספים ניתן למצוא בסעיפים (2) ו- (10).

​

בכל המקרים האלה ניתן לראות דפוס ברור: כאשר המחוקק מבקש להסדיר מגבלה כללית, הוא משתמש בלשון פשוטה וישירה, ואינו משרשר את ההוראה כתת־סעיף תחת פתיח “באזור מגורים”. אין תנאי מסגרת של אזור; אין פירוט של “באחד מהמקומות האלה”; יש איסור עצמאי על סוג מסוים של רעש.

​

מה המשמעויות לגבי סעיף 3(א)(3)?

התקנה נפתחת בלשון ברורה: המגבלה (לא יבצע אדם פעולות אלו...), תחום זמן (בין השעות 14:00 ל- 16:00 ובין השעות 23:00 ל- 7:00 למחרת) ותחום מיקום (באזור מגורים) ומוסיף - "באחד מהמקומות האלה...".

אם סעיף 3(א)(3) נועד להיות הוראה כללית, החלה על כל בניין שיש בו יחידות מגורים בכל הארץ, הדפוס הטבעי – בהתחשב בסעיפים 2, 8 ו־10 – היה לנסח אותו כהוראה עצמאית, בדומה אליהם:

• ללא תיאור מקום "באזור מגורים";

• ללא שיבוץ תתי הסעיפים בכללי ו "בבנין שיש בו יחידות מגורים (להלן – בנין מגורים)" בפרט.

 

יתרה מזו, אם הרציונל היה להטיל איסור אוניברסלי על השמעת מוזיקה ורעש מסוגים מסוימים בכל מקום שיש בו יחידות מגורים, אפשר היה לצפות לניסוח רחב אף יותר – בסגנון הסעיפים הכלליים, בדומה לסעיף (2): יכול היה המחוקק לרשום "לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה ולא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשירי קול כיוצא באלה בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 23.00 ל-7.00 למחרת" ולעצור כאן - ללא תיאור מיקום. אך אם רצה המחוקק להבהיר הנקודה שהאיסור חל בכל מקום - יכול היה לפרט את שלושת תתי הסעיפים אחרי הביטוי - "באחד במקומות אלו", ללא הביטוי "באזור מגורים" לפניו. המחוקק כבר הראה שהוא יודע לנסח הוראות כלליות עצמאיות; דווקא העובדה ש־3(א)(3) משובץ בתוך סעיף שעניינו "אזור מגורים", מלמדת שזה לא היה היעד כאן.

​

המחוקק יודע מה הוא עושה

בדיני פרשנות נהוגה הנחת יסוד - המחוקק יודע לנסח הוראות כלליות כשהוא רוצה בכך, ויודע להבדיל בין הוראה כללית לבין הוראה תחומה בזמן ובמקום.

ביישום על תקנות 1992 המשמעות היא:

• כאשר רצה המחוקק להסדיר רעש ממקורות רעש מתניידים (כלי רכב) עשה זאת בסעיפים 2 ו-10;

• כאשר מצא לנכון להגביל פעולה רועשת - ללא תלות במקום התקיימות הרעש - עשה זאת בסעיף 8;

• כאשר ביקש ליצור הגנה לכל אזרח בביתו - עשה זאת בסעיף 11 (רעש מזגנים ומדחסים);

• כאשר רצה המחוקק ליצור מטריית הגנה איזורית, ומדוייקת, לאזור מגורים ולתתי האיזורים (תחת כיפת השמים, במבנה פתוח ובמבנה מגורים) - ניסח זאת באופן ברור - בסעיף 3(א).

​

במבט משווה בתוך תקנות 1992, ניתן לראות שהמחוקק ניסח באופן מדוייק את כוונותיו - רשימה ארוכה של מגבלות בסעיפים שונים, כל אחת מגבילה פעילות רעש בתחום הזמן ותחום המיקום שקבע המחוקק. אם סעיף 3(א) אמור היה להגביל השמעת מוזיקה בכל בניין בו יש יחידות דיור - היה משתמש המחוקק בלשון של סעיף (4) לדוגמא ("לא יבצע אדם ולא ירשה לאחר לבצע עבודות תיקון, שיפוץ או בנייה הגורמות לרעש בבניין המשמש למגורים...") או, אם היה רוצה מגבלה רחבה ממש - היה נוקט בלשון סעיף (8) ("לא יחבוט אדם שטיח, מזרן או חפצים כיוצא באלה, בין השעות 14.00 ל-16.00 ובין השעות 19.00 ל-07.00 למחרת.").

​

לסיכום

המסקנה הפרשנית המסתברת היא שסעיף 3(א)(3) נועד להיות חלק מן המנגנון המיוחד של "אזור מגורים" בתקנה 3(א), ולא מנגנון כללי העומד בפני עצמו.

לשון התקנה, המבנה התחבירי (“באזור מגורים באחד מן המקומות האלה: … (1)… (2)… (3) בבניין שיש בו יחידות מגורים”), והעובדה שאין נקודה או פתיח חדש לפני 3(א)(3) – כולם מצביעים על כך שמדובר בשלוש חלופות למקום בתוך אזור מגורים, ולא בשלוש הוראות עצמאיות. אילו רצה המחוקק לקבוע איסור גורף על השמעת מוזיקה ורעש בכל בניין שבו יש יחידות מגורים, בלי קשר לסיווג האזור התכנוני, היה כאמור עושה שימוש בלשון של סעיפים אחרים - ניסוח כללי ועצמאי, ללא “באזור מגורים” וללא שיבוץ כתת־סעיף ברשימה.

​

ההבחנה הזו מתיישבת גם עם התמונה הרחבה של דיני הרעש: תקנות 1990 חלות בכל מקום ומגדירות רעש “בלתי סביר” לפי סיווג המבנה, בעוד שתקנות 1992 מוסיפות שכבת הגנה איכותית וממוקדת יותר למרחב המגורים – ברמת האזור, הבניין והיחידה – ובמקביל יוצרות מספר איסורים כלליים שאינם תלויים במיקום. אם היינו מפרשים את 3(א)(3) כהוראה כללית, היינו מוחקים למעשה את ההבחנה בין אזור מגורים לבין אזור שאינו מגורים, ומרחיבים את מעטפת “אזור המגורים” לכל מקום שבו קיימת דירת מגורים בודדת. פרשנות הרואה בסעיף 3(א)(3) חלק אינטגרלי ממנגנון “אזור מגורים” שומרת על ההיגיון המדרגי הזה: כל נקודה במדינה מוגנת באמצעות תקנות 1990, אך רק אזורי מגורים נהנים בנוסף מן המשטר המיוחד של תקנות 1992.

​

​

 

הפרשנות הנה פרשנות מקצועית אקוסטית ונכתבה על ידי אינג' עמרי אבס, יועץ אקוסטיקה מומחה לשימוש מקצועי של אנשי מקצוע והציבור הרחב. ט.ל.ח

​