אחוזוני רעש ומפלס רעש שווה ערך: מעמד מטרולוגי, תחולה ומגבלות

בפרקטיקה האקוסטית בישראל רווח נוהג שלפיו רעש הרקע נקבע כערכו של אחוזון רעש גבוה, על פי רוב LA90 או LA95, המחושב מתוך המדידה שבמהלכה פעל מקור הרעש הנבדק. נוהג זה מורכב משלוש פעולות נפרדות, המבוצעות בדרך כלל ברצף ומבלי שהפרדתן נדונה: חילוץ אחוזון מתוך התפלגות המפלסים של הרעש המצטבר הנמדד; זיהויו של אותו אחוזון עם רעש הרקע כהגדרתו בתקנות; והצבתו כקלט בפעולת ניכוי אנרגטית שתוצאתה מוצגת כתרומת המקור. שלוש הפעולות נבחנות במאמר זה בנפרד, משום שתקפותה של כל אחת מהן אינה גוררת את תקפותן של האחרות.

מאמר זה בוחן את מעמדם המטרולוגי של אחוזוני רעש: את הגודל הפיזיקלי שהם מייצגים, את אופן גזירתם מן האות הנמדד, ואת יחסם לרעש הרקע כהגדרתו בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש״ן-1990, ולרעש השיורי (רעש הרקע) כהגדרתו בסדרת התקנים ISO 1996 שאומצה בישראל כת״י 1349. המאמר מיועד ליועצי אקוסטיקה, מודדי רעש, מתכננים, רשויות מקומיות, גורמי אכיפה ומשפטנים העורכים, בודקים או מפרשים חוות דעת אקוסטיות ודוחות מדידה.

הטענה הנטענת כאן היא שאחוזון רעש אינו מהווה קביעה של רעש הרקע ואינו בר־השוואה או בר־ניכוי ביחס למפלס רעש שווה ערך. טענה זו היא טענה פיזיקלית ומטרולוגית, ואינה נגזרת ממקור סמכות: אנרגיה אקוסטית היא גודל בעל תכונת חיבוריות, וניתן לצרף ולנכות בין ערכיו, בעוד שאחוזון הוא סטטיסטיקת סדר וחסר תכונה זו. התקנות והתקינה נדונות בהמשך משתי סיבות בלבד: משום שהן מגדירות את הגדלים שבהם נעשית העבודה בפועל, ומשום שהמסקנה העולה מהן זהה למסקנה הנגזרת מן הניתוח הפיזיקלי.

אין בטענה זו כדי לשלול את השימוש באחוזוני רעש. אחוזונים הם כלי מבוסס ורב־ערך לתיאור אופיו של רעש, לאפיין את התפלגותו ולבחינת יציבותה של סביבה אקוסטית, וראוי שידווחו לצד המפלס שווה הערך. הטענה מתייחסת אך ורק להצבתם בתפקיד שאינו שלהם: קביעת רעש הרקע וחישוב תרומתו.

תיאורו של רעש סביבתי מחייב הבחנה בין שלוש שאלות נפרדות: מהו הגודל הפיזיקלי הנמדד, כיצד הוא נגזר מן האות בזמן, ולאיזה מקור הוא מיוחס. הגדלים המוגדרים להלן נבדלים זה מזה בכל אחת מן השאלות הללו.

 

הגדרות הגדלים והמונחים

​

מפלס הרעש שווה הערך

קול הוא תנודה של לחץ סביב לחץ האוויר הסטטי. הגודל הפיזיקלי הנמדד הוא לחץ הקול הרגעי pA(t), וצפיפות האנרגיה האקוסטית פרופורציונית לריבועו. מכאן שכל ניסיון לאפיין אות משתנה בזמן באמצעות מספר יחיד המשמר את תכולת האנרגיה שלו מחייב מיצוע של ריבוע הלחץ, ולא של הלחץ עצמו.

זהו בדיוק תפקידו של מפלס הרעש שווה הערך, המכונה גם רעש שקול: המפלס הקבוע שאילו התקיים לאורך כל פרק הזמן הנדון היה נושא את אותה אנרגיה אקוסטית שנשא בפועל האות המשתנה. משמעות הכינוי "שווה ערך" היא שקילות אנרגטית, ולא דמיון בצליל או בתחושה.

תקנה 1 לתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש״ן-1990, מגדירה גודל זה במפורש כ"מפלס רעש שווה ערך":

 

LAeq,T = 10·lg [ 1/(t₂ − t₁) · ∫(t₁→t₂) pA²(t) / p0² dt ]

​

קריאת הנוסחה מבהירה את מבנהו של הגודל. הביטוי pA²(t)/p0² הוא ריבוע לחץ הקול הרגעי, משוקלל בסקלת A, מנורמל ביחס לריבוע לחץ קול הייחוס p0 העומד על 20 מיקרו־פסקל; זהו גודל יחסי חסר ממדים הפרופורציוני לאנרגיה. האינטגרל שבין t₁ ל-t₂ סוכם את האנרגיה על פני פרק הזמן, והחלוקה ב-(t₂ − t₁) ממצעת אותה על פני משכו, כך שמתקבלת אנרגיה ממוצעת ליחידת זמן. הפעולה 10·lg ממירה את התוצאה לסולם הדציבל. המקדם הוא עשר ולא עשרים, משום שהגודל שבתוך הסוגריים כבר מבוטא בריבוע.

​

מן ההגדרה עולות שלוש תכונות שעליהן נשען כל הדיון בהמשך.

ראשית, זהו גודל אנרגטי, ולא סטטיסטי: הוא מתאר כמה אנרגיה נשא האות, ולא היכן ממוקם ערך כלשהו בהתפלגות.

שנית, ערכו נקבע במלואו על ידי האות ועל ידי גבולות האינטגרציה t₁ ו-t₂, ואינו תלוי בקצב הדגימה של המכשיר או במשקל הזמן שנבחר בו.

שלישית, והיא המכרעת לענייננו, הוא נושא תכונת חיבוריות: מכיוון שהוא נגזר מריבוע הלחץ, וריבועי הלחץ של אותות בלתי מתואמים מצטרפים, ניתן לצרף ולנכות בין ערכים לאחר המרתם חזרה מן הסולם הלוגריתמי.

 

מכאן גם נובעת חובת הציון של T. מפלס שווה ערך אינו מוגדר במנותק מפרק הזמן שעליו חושב, ודיווח LAeq ללא ציון T אינו מגדיר תוצאה אקוסטית.

החלוקה לפי מקורות: רעש מצטבר, רעש המקור ורעש הרקע

מד רעש מודד את לחץ הקול הכולל בנקודת המדידה. הוא אינו מבחין בין מקורות: כל המקורות המשפיעים על אותה נקודה, בכל מרחק ובכל מנגנון מעבר, מצטרפים בה לכדי אות אחד. מכאן שייחוס הרעש למקור אינו תוצר של המדידה אלא של פרוצדורה חיצונית לה, וזו הסיבה שההגדרות שלהלן מנוסחות לפי מוצא ולא לפי מפלס.

 

תקנה 1 לתקנות 1990 מגדירה:

"רעש מצטבר נמדד" – רעש המקור כולל רעש הרקע.

"רעש הרקע" – הרעש הנגרם על ידי סך כל מקורות הרעש המצויים בסביבה למעט מקור הרעש.

הרעש המצטבר הנמדד הוא אפוא מה שהמכשיר קולט בפועל.

רעש המקור הוא מרכיב הרעש המיוחס למקור הנבדק. רעש הרקע הוא כל השאר: סך כל מקורות הרעש למעט מקור הרעש.

יובהר כי המונח "מקור הרעש" אינו מוגדר בתקנות, אף ששתי ההגדרות נסמכות עליו.

זיהוי המקור נקבע לפי נושא הבדיקה, ולא לפי קריטריון פיזיקלי הקבוע בתקנות.

 

כמו כן יובהר שבשום מקום בתקנות, רעש הרקע אינו מוגדר כרצפת הרעש או כשקט יותר מרעש המקור, ולא מוגדרת לו שום כמות, מלבד היותו סך הרעש הנמדד בהעדר רעש המקור.

​

היחס הפיזיקלי בין השלושה הוא יחס אנרגטי. עבור אותות בלתי מתואמים, כפי שהמצב בדרך כלל כאשר מדובר במקורות בלתי תלויים, ריבועי הלחץ מצטרפים:

p²total = p²source + p²residual

זו הסיבה היחידה שבגינה ניתן לנכות מתמטית רעש רקע מרעש מצטבר, וממנה נגזרת הן טבלת התוספת השנייה לתקנות 1990 והן נוסחת התיקון שב-ISO 1996 חלק 2.

רעש שיורי: המונח בתקן ISO 1996 למונח "רעש רקע" ומדוע הוא המדויק מבין השניים

 

תקן ISO-1996 חלק 1 (הוא ת"י 1349) מגדיר את אותה חלוקה בדיוק בשלושה מונחים.

 

רעש כולל (Total Sound) - הוא כלל הרעש הקיים במיקום נתון ובמצב נתון, מה שמוגדר בתקנות 1990 כ"רעש מצטבר".

רעש ספציפי (Specific Sound): הוא מרכיב הרעש הספציפי הנמדד, סך הרעש המיוחס למקור הרעש הנבדק, נשוא הבדיקה, מה שמוגדר בתקנות 1990 כ"רעש המקור".

רעש שיורי (Residual Sound): הוא הרעש שנשאר במיקום נתון ובמצב נתון לאחר השתקת מקורות הרעש הספציפיים, מה שמוגדר בתקנות 1990 כ"רעש הרקע".

​

הגדרת הרעש השיורי בת"י 1349 היא הפרשנות הטובה ביותר למהות של רעש הרקע, ומחזקת באופן חד וחלק את המשמעות של רעש הרקע שמופיעה בתקנות 1990.

ההתאמה בין ההגדרות ומערכות המונחים בת"י 1349 לתקנות 1990 היא התאמה מלאה, והשימוש במונח רעש שיורי מחדד לשונית את ההגדרה הברורה של מהו רעש רקע ומהו לא. המונח "רעש רקע" נושא עמו קונוטציה מרחבית ואיכותית: משהו שנמצא מאחור, ברקע, שקט וזניח, ושמעליו מתרחש העיקר. קונוטציה זו מזמינה בדיוק את הטעות שבה עוסק מאמר זה, שכן ממנה קצרה הדרך לזהות את הרקע עם החלק הנמוך של המדידה. המונח "שיורי" אינו נושא שום מטען מסוג זה. הוא נגזר מן השארית, והוא מגדיר את הגודל באמצעות הפרוצדורה שמייצרת אותו: מה שנשאר לאחר השתקת המקור.

 

להבחנה זו משמעות מהותית: רעש שיורי אינו בהכרח שקט, הוא עשוי להיות גבוה מרעש המקור, תנודתי מאוד, ולכלול אירועים קצרים ורועשים כגון חלוף רכב, צפירה, גל שנשבר או משב רוח. כל אלה הם רעש שיורי מלא, אף שאינם מצויים בשום רצפה של המדידה. בהמשך יובאו שני המונחים כנרדפים, בהתאם למקור המצוטט.

 

אחוזוני רעש

כאשר מד רעש דוגם את המפלס הרגעי בקצב קבוע לאורך פרק זמן, מתקבל מדגם של מפלסים; מיונו לפי גובה מניב התפלגות מצטברת. אחוזון רעש הוא נקודת חיתוך בהתפלגות זו.

הסימון המקובל הוא LN,T, המוגדר כמפלס שנחצה כלפי מעלה במשך N אחוזים מפרק זמן התצפית T. כך LA90 הוא המפלס שהמדידה הייתה מעליו בתשעים אחוזים מן הזמן, LA50 הוא החציון, ו-LA10 הוא המפלס שנחצה בעשרה אחוזים מן הזמן. ככל ש-N גדול יותר, המפלס נמוך יותר.

​

מבחינה מטרולוגית, אחוזון הוא סטטיסטיקת סדר של מדגם מפלסים. הוא אינו ממוצע, אינו אנרגיה ואינו אינטגרל. מכיוון שהוא נגזר ממדגם, ערכו תלוי גם באופן שבו נדגם האות: במשקל הזמן, בקצב הדגימה ובמשך התצפית. שני מדי רעש תקינים מסוג 1, המודדים את אותו אות בדיוק, יחזירו LA90 שונה אם הוגדרו במשקל זמן או בקצב דגימה שונים, ויחזירו LAeq,T זהה. LAeq הוא גודל של האות; האחוזון הוא גודל של האות ושל שיטת הדגימה גם יחד.

תפקידם של אחוזונים הוא לתאר את אופיו של הרעש, ולא את עוצמתו. מפלס שווה ערך מוסר מספר אחד ואינו מבחין בין רחוב שקט שבו חלף אופנוע יחיד לבין מפוח שפעל ברציפות; סדרת האחוזונים היא המאפשרת להבחין ביניהם. באמצעותה ניתן לאפיין את פיזור המפלסים, את יציבות הסביבה ואת צורת ההתפלגות; לזהות משטר קולי אחד לעומת מקור דו־מצבי; לאתר אירועים בדידים על גבי רצפה יציבה; ולבדוק את אחידותו לעומת הדינאמיות של חלון מדידה. מדדים ותיקים כגון אקלים הרעש, LA10 − LA90, בנויים על יכולת זו.

 

מה שאחוזונים אינם עושים הוא הפרדה בין מקורות. אופרטור האחוזון ממיין מפלסים לפי גובהם ואינו יודע דבר על מוצאם, והוא מבצע את אותה פעולה בדיוק על אות מצטבר ועל אות שכולו רקע.

 

שני סוגי זמן

יש להבחין בין שני סוגי פרקי זמן הנקראים לעיתים באותו שם. עבור מפלס שווה ערך, פרק הזמן T הוא זמן אינטגרציה: המרווח שעליו נצבר ריבוע הלחץ. עבור אחוזונים ועבור מדדי שיא, פרק הזמן הוא זמן תצפית: המרווח שממנו נלקח המדגם. ISO 1996 חלק 2 מבחין ביניהם במפורש. אין זו הבחנה סמנטית, אלא ביטוי לכך ששני סוגי המדדים אינם נגזרים מן האות באותו אופן, ולפיכך אינם ניתנים להשוואה ישירה או לפעולת חשבון משותפת.

 

האחוזון כערך סף

מה האחוזון אומר ומה אינו אומר

נניח מדידה שהניבה LA90 = 50dB(A). נתון זה אומר לנו דבר אחד בלבד - בתשעים אחוזים ממשך המדידה מפלס הרעש היה מעל 50dB(A) ובעשרה אחוזים ממשך המדידה – מפלס הרעש היה 50dB(A) ומטה. זהו ערך סף שמחלק את המדגם לשני חלקים ביחס של 90:10.

הנתון הזה של 50dB(A) אינו מייצג את הערך הממוצע של עשרת האחוזים התחתונים במדידה, אין יכולת לדעת כמה ערכים קרובים ל-50dB(A) וכמה רחוקים ממנו, אין מידע לגבי הדגימות הנותרות ביחס אליו. האחוזון הוא תכונה של המדגם כולו ואינו ערך שנמדד: מבין כל הדגימות במדידה, יש לפחות אחת שערכה הוא ערך האחוזון, אך ייתכן שיש עוד, ולא ידוע כמה.

​

אילו היה האחוזון מהווה קביעה של רעש הרקע, הרי שחישוב אחוזון על מדידה שכולה רעש רקע היה מניב את רעש הרקע של רעש הרקע. אופרטור האחוזון מבצע את אותה פעולה בדיוק על אות מצטבר ועל אות שכולו רקע, ולפיכך אינו פרוצדורת הפרדה בין מקורות.

 

הזנב התחתון

אותו ערך LA90 = 50dB(A) יכול לנבוע משתי מדידות שונות לחלוטין. במדידה האחת, כל עשרת האחוזים התחתונים מצויים בין 48-50dB(A) – ההתפלגות דחוסה וערך המינימום 48dB(A). במדידה אחרת, אותם עשרה אחוזים משתרעים על טווח של 28-50dB(A) – מתקיימים פרקי זמן שקטים באופן משמעותי מאחוזון ה-90, וערך המינימום של המדידה הוא 28dB(A).

 

בשני המקרים האחוזון זהה, והמצבים בלתי ניתנים להבחנה מתוכו. מכיוון שהטענה "האחוזון הוא רעש הרקע" משמעה בפועל טענה על אופיו של הזנב התחתון, קרי שהוא מייצג מצב שבו המקור אינו תורם, הרי שהאחוזון אינו נושא את המידע שהטענה דורשת. בסביבות שבהן הרקע דינמי, הזנב התחתון עשוי להשתרע על פני עשרים דציבלים ויותר.

 

חדות האחוזון סביב מחזור הפעולה של המקור

נניח מפוח שעובד באופן רציף ומייצר 75dB(A) בנקודת המדידה, בסביבה שרעש הרקע בה הוא 40dB(A). רעש המפוח הוא רעש מונוטוני, ולא רעש דינאמי.

במידה והמפוח פעל לפחות תשעים ואחד אחוזים מזמן חלון המדידה (T), נקודת החיתוך של האחוזון נופלת בתוך תקופת הזמן של פעולת המפוח ולכן יתקבל בקירוב LA90 = 75dB(A). שכן לפחות 90% מהמדידות עברו את הערך הזה.

אם משך המדידה כלל עשרה אחוזים ומעלה מזמן הפעילות בו לא פעל המפוח, יתקבל בקירוב LA90 = 40dB(A).

שינוי של נקודת אחוז במחזור הפעולה מייצר קפיצה של שלושים וחמישה דציבלים בערך המדווח כרעש הרקע. באותם שני מצבים עצמם, מפלס הרעש שווה הערך ישתנה בקירוב מ-LAeq,T = 74.59dB(A) ל-LAeq,T = 74.49dB(A).

​

מדובר באי־רציפות מהותית של האומדן: פונקציית האחוזון קופצת בנקודה שבה מחזור הפעולה חוצה את 0.9, בעוד הפונקציה האנרגטית רציפה. אומדן שערכו קופץ בעשרות דציבלים בתגובה לשינוי זעיר בפרמטר שאינו נמדד ואינו מדווח אינו יכול לשמש קלט לחישוב שממנו נגזרת מסקנה תכנונית או משפטית. יתרה מזו, מחזור הפעולה של המקור אינו נתון שבידי המודד; אילו היה בידו, ממילא היו בידו החלונות הנקיים.

 

מקור יציב ורציף: התכנסות המדדים

כאשר מקור פועל ברציפות, בעומס אחיד, ומפלסו בנקודת המדידה גבוה מרעש הרקע בעשרה דציבלים ומעלה, מתקיימים שני תנאים בו־זמנית. המקור נוכח ביותר מתשעים אחוזים מן החלון, ולכן נקודת החיתוך נופלת בתוך תקופת פעולתו; ותרומת הרקע לסכימה האנרגטית זניחה, כ-0.41dB בהפרש של עשרה דציבלים וכ-0.14dB בהפרש של חמישה עשר. במצב זה פונקציית ההתפלגות המצטברת שטוחה בחלקה התחתון, ו-LA90, LA50 ו-LAeq מתכנסים לערכים קרובים המשקפים כולם את עוצמת המקור.

​

התכנסות זו אינה אישור לשיטה אלא הדגמה של כישלונה: שלושת המדדים זהים, אך כולם מתארים את המקור. יועץ שינכה במצב זה את LA90 מ-LAeq יקבל תרומת מקור השואפת לאפס.

 

יצוין כי במשטר זה קובעת תקנה 6(3) שכאשר ההפרש בין הרעש המצטבר לרעש הרקע עולה על עשרה דציבלים, אין לחשב את תרומת רעש הרקע כלל. בקצה הנגדי, כאשר ההפרש קטן משלושה דציבלים, מטילה תקנה 6(1) על מבצע המדידה לקבוע את השיטה המקצועית המתאימה לחישוב תרומת הרקע. כאשר מפלס הרעש המצטבר ומפלס רעש הרקע זהים או קרובים מאוד זה לזה, הפרדת רעש המקור מן הרעש המצטבר אינה בת ביצוע.

 

מעגליות התנאים: דרישת הזמן הסביר ומה שהיא מחייבת

תקנה 5(א)(4) לתקנות 1990 קובעת כי "משך המדידה יארך זמן סביר בהתאם לנסיבות הענין ולא יפחת מ-10 שניות". הוראה זו כוללת שני תנאים נפרדים במעמדם. עשר השניות הן רצפה טכנית מוחלטת, ואין בהן המלצה או חזקה: מדידה ארוכה מהן אינה בהכרח סבירה. התנאי המהותי הוא הראשון, ולפיו משך המדידה יהיה סביר – וההגדרה למהו זמן סביר נגזרת מנסיבות העניין.

​

לדרישה זו מבנה שראוי לעמוד עליו. ראשית, היא קובעת פרמטר הכרחי – משך (T). קביעה זו עולה מלשון התקנה, וראוי לחדדה: לא ניתן לקבוע מפלס רעש בהתעלם מפרמטר משך הזמן (T). בנוסף, התקנה אינה קובעת משך אלא מחייבת לקבוע אותו, ולנמק את הקביעה בנסיבות העניין. מכאן שהיא מטילה על מבצע המדידה חובת ניתוח מקדים, שכן לא ניתן לגזור משך מנסיבות בלא שנבחנו הנסיבות תחילה. נסיבות אלה כוללות שלושה רכיבים עיקריים.

 

הרכיב הראשון הוא אופיו הזמני של מקור הרעש הנבדק. מקור יציב ורציף, הפועל בעומס קבוע, עשוי להתייצב תוך זמן קצר, ולאחר שהוכח שהתייצב ניתן להסתפק בפרק מדידה קצר יחסית. לעומתו, מקור מחזורי, מקוטע או רב־מצבי מחייב פרק מדידה המכסה מספר מחזורי פעולה מייצגים, שאם לא כן התוצאה תתאר מצב פעולה אחד של המקור, אך לא את המקור במלואו. קביעת המשך מחייבת אפוא לדעת מראש אם המקור רציף או מקוטע, ואם הוא יציב או דינאמי.

 

הרכיב השני הוא אופיו הזמני של רעש הרקע. נקודה זו נוטה להישכח, שכן הדיון במשך המדידה מתמקד בדרך כלל במקור בלבד. אלא שרעש הרקע עצמו אינו בהכרח יציב, והוא עשוי להשתנות באופן מהותי בתוך חלון המדידה או בין חלון אחד למשנהו. פרק מדידה עשוי להיות בלתי מייצג גם כאשר המקור הנבדק יציב לחלוטין, אם נבחר בשעה שבה רעש הרקע נמוך או גבוה באופן חריג ביחס למצב הרגיל. קביעת המשך מחייבת אפוא לדעת גם מהי מידת יציבותו של הרקע, וממילא לדעת מהו הרקע.

​

הרכיב השלישי הוא תנאי ההתפשטות. מפלס הרעש בנקודת מקבל הרעש נקבע לא רק על ידי המקור והרקע, אלא גם על ידי המדיום שדרכו עובר הקול. ISO 1996 חלק 2 מטפל בכך באמצעות המושג חלון מטאורולוגי, ומחייב שמדידה תיוחס לתנאי התפשטות מוגדרים. הטמפרטורה והלחות היחסית קובעות את מקדם הבליעה האטמוספרית, שהשפעתו תלוית תדר וגדלה עם המרחק. מהירות הרוח וכיוונה, יחד עם המדרג התרמי, קובעים את פרופיל מהירות הקול לגובה, ומכאן את עקמומיות קרני הקול; מפלס הרעש המצטבר הנמדד בנקודת המקבל עשוי אפוא להיות מושפע במידה ניכרת מתנאים אלה.

​

המשמעות המעשית היא ששינוי בתנאים המטאורולוגיים בלבד עשוי לשנות את המפלס בנקודת הקבלה במידה ניכרת, גם כאשר הספק המקור ורעש הרקע נותרו קבועים לחלוטין. השפעה זו זניחה במרחקים קצרים ובמסלולי מעבר פנימיים, וגדלה עם המרחק, עם הגובה ועם משקל המסלול החיצוני.

לרכיב זה נודעת חשיבות מיוחדת כאשר רעש הרקע ורעש המקור מגיעים אל נקודת המקבל במסלולים שונים ובמרחקים שונים. במקרה כזה שינוי בתנאי ההתפשטות אינו משפיע על שניהם במידה שווה, והיחס ביניהם משתנה גם אם אף אחד מהם לא השתנה במקורו. מדידת רעש רקע שבוצעה בחלון מטאורולוגי אחד אינה מייצגת בהכרח את רעש הרקע ששרר בחלון אחר, גם באותו מיקום ובאותה שעה ביום.

 

מכאן, כאשר תקופת הפעילות הנבחנת נפרשת על פני חלון זמן (T) בו מתקיימים שינויים באחד משלושת הרכיבים: רעש המקור, רעש הרקע או התנאים המטאורולוגיים, יש להתאים את משך הזמן כך שיכלול את השינויים הללו. כך או כך, משך הזמן שנבחר, חייב להיות מנומק.

מכאן עולה הקושי שבנוהג הנדון במאמר זה.

 

הטענה שאחוזון מהווה קירוב סביר לרעש הרקע אינה טענה כללית אלא טענה מותנית: היא נכונה, אם בכלל, רק במצבים מסוימים. שלושת הרכיבים שנמנו הם גם התנאים הקובעים אם המצב הנתון הוא אחד מהם. אם המקור פועל ברוב חלון המדידה, נקודת החיתוך של האחוזון נופלת בתוך תקופת פעולתו, והאחוזון מתאר את המקור. אם הרקע עצמו תנודתי, האחוזון נופל על הזנב התחתון של התפלגות הרקע ואינו מתאר את מפלסו האנרגטי. ואם תנאי ההתפשטות משתנים בתוך החלון, ההתפלגות שממנה חולץ האחוזון מערבבת מצבים אקוסטיים שאינם בני השוואה.

 

שלושת התנאים הללו לא בהכרח ידועים לפני המדידה, כל זאת כדי לעמוד בדרישה של הזמן הסביר בהתאם לנסיבות העניין.

כדי לדעת מהו היחס בין מפלס המקור לרעש הרקע יש לדעת תחילה מהו רעש הרקע. כדי לדעת מהו מחזור הפעולה של המקור יש לזהות את פרקי הזמן שבהם המקור אינו פועל, כלומר לאתר את החלונות הנקיים. כדי להעריך את יציבות הרקע יש למדוד אותו. וכדי לקבוע אם המדידה מצויה בחלון מטאורולוגי אחד יש לתעד את תנאי ההתפשטות לאורכה.

​

מי שהשלים את הניתוח המקדים שתקנה 5(א)(4) מחייבת כבר בידיו כל אלה: הוא יודע מתי המקור פעל ומתי לא, הוא מכיר את התפלגות הרקע, ברשותו התיעוד המטאורולוגי, ובידיו החלונות הנקיים. במצב זה קביעת רעש הרקע כמפלס שווה ערך על אותם חלונות היא הדרך הישירה, והאחוזון מיותר.

מי שלא השלים את הניתוח אינו יכול לדעת אם האחוזון שבידו מתאר את המקור, את הרקע, או את הזנב התחתון של רקע תנודתי. הוא גם אינו יכול לדעת אם משך המדידה שבחר הוא זמן סביר בהתאם לנסיבות, שכן הנסיבות לא נבחנו.

הקירוב האחוזוני דורש אפוא כתנאי לתקפותו את המידע שהוא אמור לספק. במקום שבו המידע קיים, האחוזון אינו נחוץ; במקום שבו הוא חסר, האחוזון אינו ניתן לאימות. אין מצב שלישי.

 

משכו הכולל של הרעש כיחידה אחת

תקנות 2(1) ו-2(2) מגדירות רעש בלתי סביר כ"רעש אשר משכו הכולל.." ביום או בלילה כמפורט בטבלת התוספת הראשונה. המונח הקובע והחשוב הוא "משכו הכולל", ומשמעותו מתחילת אירוע הרעש ועד סופו.

מכאן שהמשך הרלוונטי למבחן אינו סכום פרקי הזמן שבהם המפלס היה גבוה, אלא פרישתו הכרונולוגית של הרעש כיחידה אחת. שינויים במפלס בתוך אותה פרישה, ירידות, עליות ופרקים שקטים יחסית, הם חלק מן המשך ולא הפסקות שלו. מקור הפועל שמונה שעות בעצמה משתנה אינו מייצר סדרה של אירועי רעש נפרדים אלא רעש אחד שמשכו הכולל שמונה שעות.

​

לקביעה זו שתי השלכות מעשיות.

ההשלכה הראשונה נוגעת לבחירת שורת הסף. משכו הכולל של הרעש הוא שקובע לאיזו שורה בטור הרלוונטי משתייך המקרה, וערכי הסף יורדים ככל שהמשך גדל. פירוק הרעש למקטעים קצרים והצגת כל מקטע כאירוע עצמאי מוביל לשיוך לשורה שאינה מתאימה; חיבור סכום משכיהם של מקטעים מפוזרים והצגתו כמשך רצוף מוביל לשיוך לשורה שאינה מתאימה למבנה הכרונולוגי בפועל. שתי הדרכים מערבבות בין סכום משכי הנתונים שנבחרו לניתוח לבין משכו הכולל של הרעש, ואלו שני גדלים שונים.

 

ההשלכה השנייה נוגעת לחישוב המפלס. אם המשך הרלוונטי הוא החלון המלא, המפלס המושווה לערך הסף הוא המפלס שווה הערך על פני אותו חלון, וממילא הוא כולל גם את הפרקים השקטים יותר שבתוכו. פרקים אלה אינם זמן שבו הרעש חדל להתקיים אלא מצבי פעולה שקטים יותר של אותו מקור, ולהם תרומה מלאה למיצוע האנרגטי. השמטתם מן החישוב אינה מדידה מדויקת פחות; היא חישוב של גודל אחר.

 

היעדר המשך באחוזונים

לשתי ההשלכות הללו מכנה משותף אחד: שתיהן מבוססות על כך שלגודל הנמדד יש משך. המפלס שווה הערך עונה על כך בהגדרתו, שכן T הוא רכיב מכונן שלו: הוא מוגדר כמיצוע האנרגיה על פני פרק זמן מוגדר, ולכן כל ערך שלו נושא עמו את משכו.

לאחוזון אין משך. האחוזון נגזר ממיון המדגם לפי גובה המפלס, ומיון זה מוחק את ציר הזמן. הערך המתקבל מציין נקודת חיתוך בהתפלגות המצטברת, ואינו מציין פרק זמן שבו התקיים מפלס כלשהו. הסימון LA90,T אמנם נושא את האות T, אך משמעותה שם שונה: היא מציינת את פרק זמן התצפית שממנו נלקח המדגם, ולא משך שבו התקיים המפלס שדווח. שני שימושים אלה ב-T אינם מציינים את אותו דבר.

​

השאלה שתקנה 2 מציבה אינה בעלת מענה בתוך האחוזון. כאשר מדידה מניבה LA90 = 50dB(A) לא ניתן לומר כמה זמן נמשך רעש של 50dB(A). ייתכן שמפלס כזה לא התקיים כלל, למעט בדגימה בודדת שנפלה בנקודת החיתוך. הנתון היחיד שהאחוזון מספק הוא שעשרה אחוזים מדגימות המדידה היו מתחת לסף זה, ואין בו מידע על פרישתן של אותן דגימות בזמן, על רציפותן, על משכן או על ערכן.

מכאן שהצבת אחוזון בתוך המבחן שבתקנה 2 אינה רק בלתי מדויקת אלא בלתי אפשרית. המבחן דורש קביעת משך כתנאי מוקדם לבחירת שורת הסף, והאחוזון אינו נושא את הממד הזה. הכשל אינו בשלב ההשוואה לערך הסף, אלא בשלב שקודם לו: בהיעדר משך לא ניתן לקבוע מול איזה ערך סף יש להשוות מלכתחילה.

​

תקנה 3(א) מאששת מסקנה זו בלשונה. היא קובעת כי "מפלס הרעש לענין תקנה 2(1) ו-(2) הוא אחד מאלה", ומונה ארבע חלופות שכולן מנוסחות במונחי מפלס רעש שווה ערך: מפלס רעש שווה ערך בהתחשב בתרומת רעש הרקע כאמור בתקנה 6; אותו מפלס בתוספת 5dB לרעש עם טון בולט או לרעש התקפי; אותו מפלס בתוספת 5dB לרעש התקפי עם טון בולט; והגבוה מבין מפלסי הרעש שווי הערך הנמדדים בתוך בניין בשתי השיטות שבתקנה 5(ב), לאחר תיקון לרעש רקע. מדובר במניין ממצה של הגדלים הכשירים לשמש כמפלס הרעש לעניין המבחן, ולא בשתיקה שניתן להשלימה בשיקול דעת מקצועי.

תקנה 3(ב) מחזקת זאת מכיוון נוסף. אף כאשר עוסקות התקנות ברעש עם טון בולט וברעש התקפי, שהם מטבעם קצרים ובלתי רציפים, הפתרון שהן בוחרות אינו מעבר למדד סטטיסטי אלא הגדרת משך מפורשת בתוך מסגרת המפלס שווה הערך: הרעש נבחן "כמפלס רעש שווה ערך שמשכו הוא" כל משך הרעש הנמדד, או משך אירוע הרעש בלבד בתוספת 5dB. גם במקרה הקשה ביותר מבחינת המבנה הזמני, התקנות אינן מוותרות על ממד המשך אלא מגדירות אותו במפורש.

 

אי היתכנות לפעולה חשבונאית בין מפלסים

עד כאן נבחן הנוהג לחילוץ האחוזון ולזיהויו עם רעש הרקע. הפעולה השלישית, הצבת האחוזון כקלט בחישוב האנרגטי הקבוע בתקנות 6 ו-3(א)(1), נבחנת עכשיו בפני עצמה. אי־תקפותה אינה נגזרת מן המסקנות שקדמו לה, והיא מתקיימת גם בהנחה שהאחוזון מייצג נאמנה את רעש הרקע ואף אילו נשא ממד משך.

הרעש המצטבר הנמדד נקבע כמפלס רעש שווה ערך, LAeq,T; ורעש הרקע נקבע כערכו של אחוזון שחולץ מאותה מדידה, LA90,T; ההפרש בין השניים נבחן מול מדרג התיקון שבתקנה 6, ובהתאם לו מבוצע הניכוי:

​

Lsource = 10·lg ( 10^(LAeq,T / 10) − 10^(LA90,T / 10) )

​

התוצאה מדווחת כמפלס רעש המקור, ומושווית לערך הסף שבתוספת הראשונה.

השאלה הנבחנת אינה אם התוצאה מדויקת, אלא אם הפעולה מוגדרת. בחינה זו נעשית מול התנאי שמכוחו מותרת אריתמטיקה של מפלסי רעש בכלל.

חיבור מפלסי רעש אינו חיבור של ערכי הדציבל אלא של הגדלים הפיזיקליים שהם מייצגים. עבור שני מקורות בלתי מתואמים, ריבועי לחץ הקול מצטרפים, ומכאן נוסחת הצירוף:

​

LAeq,total = 10·lg Σᵢ 10^(LAeq,i / 10)

​

תקפותה של הנוסחה נשענת על תכונה אחת: כל אחד מן האיברים בסכום הוא ממוצע ריבוע לחץ על פני פרק הזמן T. הפעולה 10^(L/10) מחזירה כל מפלס אל הגודל הפיזיקלי שממנו נגזר, הסכימה מתבצעת על גדלים אלה, והפעולה 10·lg מחזירה את התוצאה לסולם הדציבל.

אילו היה אחד האיברים גודל שאינו ממוצע ריבוע לחץ, הסכום כולו לא היה מייצג ממוצע ריבוע לחץ, ותוצאתו לא הייתה מפלס רעש שווה ערך.

זהו התנאי, והוא חל על כל פעולה חשבונאית בין מפלסים: חיבור, ניכוי, שקלול לפי משכי זמן, המרה למרחק אחר. בכל אחת מהן הפעולה מתבצעת על ממוצעי ריבוע הלחץ, והדציבל משמש להצגת התוצאה בלבד.

​

מפלס הרעש שווה הערך עומד בתנאי מעצם הגדרתו בתקנה 1, שכן הוא מוגדר כאינטגרל של pA²(t)/p0² המחולק במשך פרק הזמן. האחוזון, מנגד, אינו עומד בתנאי זה. האחוזון נקבע במיון המדגם לפי גובה המפלס ובאיתור הערך שמעליו שהה מפלס הרעש בשיעור מוגדר מזמן המדידה. בפעולה זו לא מתבצע אינטגרל ולא מתבצע מיצוע. הביטוי 10^(LA90/10) אינו ממוצע ריבוע לחץ, ולפיכך הצבתו בסכום מייצרת ביטוי שאינו ממוצע ריבוע לחץ ואינו מפלס רעש.

מכאן שלא ניתן לבצע פעולה חשבונאית בין שני האיברים בפעולת הניכוי שהוצגה לעיל. האיבר הראשון מתאים, שכן הוא ממוצע ריבוע לחץ; השני, לעומת זאת, אינו. ההפרש ביניהם אינו ממוצע ריבוע לחץ של גודל כלשהו, והמספר המתקבל מהצבתו ב-10·lg אינו מפלס רעש שווה ערך.

הדבר ניכר, לדוגמה, כאשר בוחנים ארבעה מקורות רעש שנדרשים לצרפם – אם עבור שלושה נמסר נתון LAeq ועבור הרביעי נמסר LA50 – לא ניתן להשלים את החישוב.

 

מקרה זה אינו היפותטי. הוא אינו יכול להתרחש כלל, ובכך טמונה עדות ישירה לטענה. בשום מפרט טכני של מקור רעש לא יימסר הנתון כאחוזון, אלא כמפלס לחץ קול Lp במרחק מוגדר או כמפלס הספק אקוסטי Lw. אין יצרן שימסור נתוני רעש של מכונה כ-LA50 או כל אחוזון אחר. הסיבה אינה מוסכמה, אלא נובעת ממה שהתקנים דורשים: הגודל האנרגטי שהמכונה פולטת, ואשר ממנו ניתן לגזור ולחשב את מפלס הרעש בכל מרחק, לצרפו למקורות אחרים ולחשב את השפעתו במעטפת. האחוזון אינו מאפשר אף אחת מאלה.

 

הדבר נכון גם במקרה של מדידות שטח. כל תוצאות מדידה המשמשות לקביעת מפלס רעש מדווחות כמפלס שווה ערך: כך בתקנות 1990, כך בת"י 1349, וכך בכל מתודולוגיה לחישוב רעש סביבתי או לתכנון אקוסטי. אחוזונים מדווחים לצד המפלס שווה הערך לצורך אפיון התפלגות הרעש, ולעולם לא במקומו כערך המשמש לחישוב ללא המרה תקנית מוצהרת.

 

שאלה פשוטה הממחישה זאת: אם LAeq,T הוא הממוצע האנרגטי של המדידה על פני פרק הזמן T, מדוע לא מדווחים את ממוצע המדידה כ-LA50,T, שהוא החציון? התשובה זהה: החציון ומפלס שווה הערך אינם מודדים את אותו הדבר.

 

החציון הוא הערך שמחצית הדגימות מעליו ומחציתן מתחתיו, והוא אינו רגיש כלל לגודלן של הדגימות הרחוקות ממנו. המפלס שווה הערך נקבע על ידי סכום האנרגיה של כל הדגימות, ולפיכך אירוע קצר ורועש משפיע עליו במידה ניכרת ואינו משפיע על החציון כמעט כלל. בסביבה שבה מתקיימים אירועים בודדים ובולטים, ההפרש בין השניים עשוי לעלות על עשרה דציבלים.

 

מכאן שאין מדובר בשני קירובים לאותו גודל, שביניהם ניתן לבחור לפי נוחות, אלא בשני גדלים המתארים תכונות שונות של אותו אות. פעולה חשבונאית ביניהם אינה מוגדרת, וזאת בין אם היא מבוצעת בין LAeq לבין LA90, או בין LAeq לבין LA50 או בכל צירוף אחר של מפלס שווה ערך ואחוזון.

כיצד ומתי מותר להעזר באחוזונים

 

תקן ISO 1996 חלק 2 מכיר בכך שלעיתים לא ניתן למדוד את הרעש השיורי במישרין, ובנספח I שלו, שהוא נספח אינפורמטיבי ולא נורמטיבי, נדונות דרכים חילופיות לקביעתו.

 

הדרך הראשונה, בסעיף I.2.1, נשענת על מדידה ישירה של אחוזון גבוה. ההנחיה מתייחסת ל-LA95 ולא ל-LA90, והיא מותנית בכך שהוכח כי מקור הרעש הנבדק אינו תורם באופן משמעותי במשך חמישה אחוזים או יותר מזמן המדידה. בהתקיים תנאי זה, ורק בהתקיימו, מורה הנספח למדוד את המפלס הנחצה במשך תשעים וחמישה אחוזים מן הזמן ולהניח שערך זה מייצג את מפלס הרעש השיורי.

 

הדרך השנייה, בסעיף I.2.2, אינה מזהה את האחוזון עם הרעש השיורי אלא ממירה אחוזונים לאומדן של מפלס שווה ערך. תנאי התחולה שלה מנוסח במפורש:

הרעש השיורי ניתן לתיאור בהתפלגות נורמלית, המובילה להתפלגות דו שיאית של הרעש הכולל. בהתקיים תנאי זה, ניתן לאמוד את המפלס שווה הערך של הרעש השיורי לפי נוסחאות (I.1) ו-(I.2):

​

Leq,Gauss = L50 + 0.115 · [ (L50 − L90) / 1.28 ]² dB

​

Leq,Gauss = L50 + 0.115 · [ (L50 − L95) / 1.65 ]² dB

​

התקן מציין כי הנוסחאות נלקחו מן התקן הצרפתי NF S 31-010.

 

הדרך השלישית היא חישוב הרעש השיורי בשיטות חיזוי מהימנות, כאשר מקורו בתנועה או במקורות אחרים הניתנים לחישוב, והנחה שהתוצאה מייצגת את הרעש השיורי.

 

מבנה הנוסחאות ומשמעותו

מבנה הנוסחאות מלמד על מעמדם של האחוזונים בתוכן.

הפלט אינו אחוזון אלא מפלס שווה ערך. עצם קיומה של נוסחת המרה מעיד כי האחוזון והמפלס שווה הערך אינם אותו גודל, וכי המעבר מן האחד אל האחר מחייב פעולה תקנית מוגדרת הנשענת על הנחה גאוסית בדבר צורת ההתפלגות.

האחוזונים אינם משמשים כמפלס הרעש השיורי באף שלב. הבסיס לחישוב הוא החציון L50, ואילו ההפרשים L50 − L90 ו-L50 − L95 משמשים לאמידת סטיית התקן בלבד. המקדמים 1.28 ו-1.65 הם ציוני התקן של האחוזון התשעים והתשעים וחמישה בהתפלגות נורמלית, וחלוקה בהם מחזירה את σ. שתי הנוסחאות מתלכדות אפוא לצורה:

​

Leq = L50 + 0.115 · σ²

​

האיבר 0.115 · σ² הוא תוספת האנרגיה הנובעת מפיזור ההתפלגות. הוא גדל ריבועית עם סטיית התקן, ומכאן שהמרחק בין האחוזון לבין המפלס שווה הערך אינו קבוע אלא נגזר מתנודתיות הסביבה הנמדדת.

התוצאה מסומנת בתקן כאומדן. הסימון Leq,Gauss נושא את שם ההנחה שביסודו (התפלגות גאוסית) והנספח כולו אינפורמטיבי ולא נורמטיבי.

לשם המחשה, מדידה שהניבה L50 = 45dB(A) ו-L90 = 39dB(A) מניבה σ = 4.69dB ומכאן Leq,Gauss = 47.5dB(A). ההפרש בין ערך זה לבין L90 עומד על 8.5dB.

​

תנאי התחולה

דו שאיות מתקבלת כאשר הרעש השיורי והמקור הנבדק נפרדים זה מזה בהתפלגות, כלומר כאשר מצבי הפעולה וההשבתה של המקור יוצרים שני שיאים מובחנים. מקור הפועל ברציפות ובעומס קבוע מייצר התפלגות חד שיאית, והתנאי שבסעיף I.2.2 אינו מתקיים.

התנאי בסעיף I.2.1, שלפיו המקור אינו תורם באופן משמעותי במשך חמישה אחוזים או יותר מזמן המדידה, נשלל אף הוא במקור רציף.

שתי הדרכים מותנות אפוא במקור מקוטע או משתנה. התקן אינו מנסח זאת כסיווג מקורות, אך תנאי התחולה מבצעים את ההבחנה בפועל.

 

אי הוודאות כתנאי לתקפות

סעיף I.1 קובע שבכל אחד מן המקרים תמדד או תוערך ותדווח אי וודאות המדידה. הדרישה מנוסחת כחובה, ואינה נתונה לשיקול דעתו של מבצע המדידה.

סעיף I.3 מפרט את אופן קביעת אי הוודאות: אומדן סטיית התקן ures ייעשה בחזרה על הפרוצדורה שלוש עד חמש פעמים ובחישוב סטיית התקן של התוצאות. התקן מוסיף כי כאשר המרווח בין המפלס הנמדד לרעש השיורי גדול, מקדם הרגישות קטן, ואז עשוי להספיק אומדן גס.

מקדם הרגישות נקבע בסעיף F.2:

​

cres = − 10^(−0.1 (L′ − Lres)) / ( 1 − 10^(−0.1 (L′ − Lres)) )

​

ואי הוודאות המשולבת לפי נוסחה F.9:

​

uL = √( cL′² · uL′² + cres² · ures² ) dB

​

ככל שההפרש L′ − Lres קטן, המכנה שואף לאפס והמקדם גדל ללא גבול. שגיאה נתונה באומדן הרעש השיורי מתורגמת לשגיאה גדולה יותר בתוצאה הסופית דווקא כאשר ההפרש קטן, כלומר במקרים שבהם התוצאה קרובה לערך הסף.

סעיף 10.4 קובע שער מוקדם לכך: כאשר מפלס הרעש השיורי קטן ב-3dB או פחות מן המפלס הנמדד, תיקון אינו מותר (וזאת בניגוד לתקנות 1990, המותירות במצב זה שיקול דעת מקצועי למבצע המדידה). התקן מתיר לדווח את התוצאה כחסם עליון למפלס המקור, ובלבד שיצוין בגוף הדוח, וכן בגרפים ובטבלאות, שדרישות שיטת הבדיקה לא קוימו.

​

דרישות הדיווח

מן האמור נגזרות ארבע דרישות מצטברות.

 

הערך יסומן כאומדן ולא כתוצאת מדידה. הצגתו תחת הכותרת "רעש רקע" מציגה אומדן כמדידה.

 

ההנחות ייחשפו במפורש: התפלגות נורמלית של הרעש השיורי ודו שיאיות של הרעש הכולל, או היעדר תרומה של המקור בחלק המתאים מן הזמן, לצד הראיה לכל אחת מהן.

 

אי הוודאות תחושב, תדווח ותיכלל בתקציב אי הוודאות של התוצאה.

 

האחוזונים שמהם נגזר האומדן ידווחו בציון הבסיס שעליו חושבו, ובכלל זה קצב הדגימה ויתר הפרמטרים, כנדרש בסעיף 13(d).

 

תחולה בישראל

המסגרת המחייבת לקביעת רעש סביבתי, מדידתו וקביעת ספי רעש בלתי סבירים בישראל היא תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן 1990, שהותקנו מכוח החוק למניעת מפגעים, התשכ"א 1961. התקנות אינן מזכירות אחוזוני רעש בשום הקשר, אינן מגדירות אותם ואינן מתירות את השימוש בהם. תקנה 3(א) מונה מניין ממצה של הגדלים הכשירים לשמש כמפלס הרעש לעניין המבחן, וכולם מפלסי רעש שווי ערך; תקנה 5(ד) קובעת חובת מדידה של רעש הרקע, בדרך הקבועה בתקנה 5(א).

​

ת"י 1349 אימץ את ISO 1996 ומקנה לו תוקף כמסגרת המקצועית שבה נעשית העבודה. אין בכך כדי להוסיף גדלים למניין שבתקנה 3(א) או כדי לייתר את חובת המדידה שבתקנה 5(ד). מעמדו של נספח I הוא מעמד של הנחיה מקצועית אינפורמטיבית, החלה במצבים שבהם מדידה ישירה של הרעש השיורי אינה בת ביצוע, ובמסגרת שיקול הדעת המקצועי שתקנה 5(ד) מתירה במפורש למצבים כאלה.

מכאן שהיעזרות באחוזון אינה חלופה שוות מעמד למדידה, אלא פרוצדורה חלופית הכפופה לשני תנאים מצטברים ומחמירים: שמתקיימת מניעה מלבצע מדידה ישירה, ושהפרוצדורה תתבצע במלואה, כפי שקבועה בתקן.

​

התנאי השני מחייב הבהרה. אקוסטיקה אינה תחום שבו ניתן להסתפק בהערכה כללית: כל שלב במדידה, מהצבת המיקרופון ותהליך הכיול ועד לדיווח, כפוף לפרוצדורה שהתקן קובע במדויק. הנספח אינו מציע כלל אצבע אלא פרוצדורה שלמה, הכוללת תנאי תחולה, נוסחת המרה, חובת אמידת אי־ודאות ודרישות דיווח. ביצוע חלקי שלה אינו יישום חלקי של הנספח; הוא מהלך שאינו מוסדר, ותוצאתו אינה נושאת את התוקף שהפרוצדורה מקנה.

​

לכך נודעת משמעות ראייתית ישירה. חוות דעת אקוסטית המוגשת בהליך משפטי או מנהלי נבחנת ביכולתה להיבדק ולהיות משוחזרת על ידי מומחה אחר. ערך המוצג כרעש רקע, בלא שצוין אם נמדד או הוערך, בלא שנחשפו תנאי התחולה וההנחות, ובלא שדווחה אי הוודאות, אינו ניתן לבחינה כזו. הפגם אינו רק באי דיוק התוצאה אלא באפשרות לאמתה, ומשקלה של חוות דעת שאינה ניתנת לאימות נגזר בהתאם.

 

מבצע המדידה נדרש אפוא, כאשר הוא נזקק לפרוצדורה החלופית, לנקוט את מלוא הצעדים שהיא קובעת: לתעד את המניעה מלבצע מדידה ישירה ואת החלופות שנבחנו, להוכיח את התקיימות תנאי התחולה, לבצע את ההמרה ולא להציג את האחוזון עצמו, לחשב ולדווח את אי־הוודאות, ולסמן את התוצאה כאומדן. עמידה במלוא הצעדים היא שמקנה לתוצאה את מעמדה המקצועי, ובהיעדרה אין בידי המודד קביעה של רעש רקע כמשמעותו בתקנות 1990.

​

---------

​

הפרשנות הנה פרשנות מקצועית אקוסטית ונכתבה על ידי אינג' עמרי אבס M.Sc, יועץ אקוסטיקה מומחה, לשימוש מקצועי של אנשי מקצוע והציבור הרחב הנדרש לפרשנות מקצועית לקביעת רעש רקע ולניכוי תרומתו לפי תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן 1990. פרשנות מקצועית־אקוסטית אינה תחליף לייעוץ משפטי ומקצועי פרטני.

ט.ל.ח

 

חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 ותקנות מתוקף החוק - Gov.il

תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 - Gov.il

ת"י 1349 - אקוסטיקה: תיאור של רעש סביבתי ומדידתו

ISO 1996-1:2016 · ISO 1996-2:2017 · NF S 31-010

​

פרשנות מקצועית לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) 1992

סיווג בנינים לצורך רעש בלתי סביר

​

מאמר זה פורסם בתאריך 23/08/2026 | מאמר זה עודכן לאחרונה: 23/08/2026​